הוא הכיר את מיטל כבר בשירות הצבאי הסדיר. היא בדיוק יצאה לרגילה מהבסיס שלה בג׳וליס, מתכננת את הטיול הנפלא לצפון עם חברות, והוא חיכה בפינה לתת דו"חות לחיילים זרוקים, כשוטר צבאי בפעילות בתחנה המרכזית בבאר שבע. כשקלט אותה מתהלכת עם הנשק זרוק על כתף אחת בלבד כמו ראשונת הפלנגות מלבנון, מהודרת רק בחולצת טריקו ורודה עם איור של טוויטי ונעלי נייק סגולות, כבר ידע שיש לו פה דג שמן של תלונה כבדה על חוסר משמעת. הוא צץ מעבר לפינה, עצר אותה והחל לחקור, אפילו שנפעם מיופייה שהתיז סקס לכל כיוון

מאז ומתמיד דבש, עוד כשהייתה יערה, לא ידעה לשמור על הכסף שלה. עוד כילדה אימה תמיד גערה בה שכסף לא צומח על העצים. ועם זאת, ואולי דווקא בגלל זה, דבש לא הסתדרה עם מקומות עבודה מסודרים. לא מוכרת בחנות פרחים, לא סוכנת מכירות מדלת לדלת של שואבי אבק חדשניים, לא מורה מחליפה וגם לא פקידת קבלה בבית מלון שלושה כוכבים. אימה תמיד תהתה: "מה יהיה איתך? איך תסתדרי בחיים? אני ואבא לא נהיה שם לנצח בשבילך." עד רגעיהם האחרונים חיה דבש בדירה הישנה והמתפרקת של הוריה ברמת גן, לא הצליחה לשרוד יותר מ

הסיפור של אביעד מתחיל ונגמר בזה שבדיוק ביום של הפסיכומטרי הוא נתקף בקלקול קיבה נוראי, ולמרות 39 מעלות חום ושלשולים בלתי פוסקים, הלך להיבחן. הוא אומנם גם ככה לא תכנן נכון את הזמנים ונתקע עם לא מעט שאלות, חוכך בדעתו מה המספר הבא בסדרה החשבונית או מהי המהירות של הרכבת אם יוסי יוצא מבת ים בתשע ודוד יוצא מהרצלייה, אבל כשנתקל בשאלות היגיון טורדניות במיוחד, לא זנח אותן גם במשך עשר דקות, שורף לחלוטין את הזמן למענה על שאלות נוחות יותר. אחר כך התקדם לשאלון באנגלית, שם הכול פתאום נראה

כמה דקות אחרי שברטה נתפסה משחקת בנייד של דבש, החלו להישמע צרור התראות במכשיר. דבש לא הבינה למה, אבל הטינדר קם לתחייה. מלא יצורים מוזרים פנו אליה – בעלי שיניים עקומות, גב בצורת מנורת שולחן, אוזני פייפר, צילום פתטי מתוך אימון במכון הכושר, צילום בחרמונית באתר סקי באוסטריה או מחובק עם האקסית, לכאורה רוצה לומר: אני כאן באתר רק בגלל שעוד לא השתחררתי ממנה, המיתולוגית. כשנפל לה האסימון כעבור רבע דקה, זעמה כל כך. ברטה החליקה ימינה במשך שעה על חצי תל אביב. גברים שדבש לא הייתה מסתכלת ע

התגייסנו למשימה 12 חבר׳ה ממחלקת החוד: אני החובש, דדון המקלען, בן-בן הנווט, שמוליק מפקד המחלקה, דונם הנֶגֵביסט ועוד שבעה לוחמים. בזהירות התהלכנו בין הסלעים, בדרך לגבעה הסמוכה לכפר. שמוליק עדכן: ״קיבלנו ידיעה על חוליה של חיזבאללה שמתכננת לארוב לשריונרים שלנו בפתיחת ציר צפונה. אנחנו נתקיל אותם במארב כפול. אתה איתנו שבלול?״ הוא פנה אליי באופן אישי. בסך הכול קשרתי שרוכים, ובכל זאת, הייתי כבר מורגל לזה שאני אצלו תחת זכוכית מגדלת. ״פוקוס!״ חזר שנית ונעץ בי מבט. ״מה אתה רוצה, שאסתובב

הלכנו לכיוון השירותים. אליה חייכו, ואילו בי הביטו בחשדנות. בן דוד אחד אמר לי: ״צריך עזרה?״ אחר שאל: ״הכול בסדר?״ אפילו סבא וסבתא שלי צצו כשסבא שלי תפס אותי ביד וכמעט נזף בי בלחישה רועמת לתוך האוזן: ״סבתא לא מרגישה טוב. יאללה, לא לפחד!״ ניערתי את כולם, ושעטתי קדימה לעבר השירותים, לשטוף פנים, להתאושש. קראתי: ״רננה״, ואמרתי: ״אנחנו לא נתחתן היום.״ ״מה?״ ״נזמין את כולם ביום אחר. אני לא יכול להתחתן ככה.״ ״מה זה אומר ׳ככה׳?״ ״ככה זה אומר שפשוט אני לא מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים.״

אחרי שוטטות מתמשכת באי הגעתי לחוף סלעי עם צוק גבוה ליד מועדון צלילה. כולם קפצו שם מהצוק. הסתכלתי עליהם ופחדתי. המחשבה שמסתתר במים אזור סלעי שיפגוש דווקא אותי כשאקפוץ לתוכו מסרסת כל אומץ לב מצידי. דמיינתי איך אני מתרסק, חוטף פציעה כמו של דדון, שלולית דם מתפשטת במי הים המלוחים, וכולם צועקים, גברים אובדי עצות שאינם יודעים מה לעשות, ואני טובע אל מותי, כי במקרה כזה אפילו חובש שעושה במכנסיים אין. אחרי שרק עמדתי והתבוננתי בכולם, צדה את מבטי תיירת בכובע מצחייה לבן של טניסאים, חיוך תמ