קפיצה מצוק

אחרי שוטטות מתמשכת באי הגעתי לחוף סלעי עם צוק גבוה ליד מועדון צלילה. כולם קפצו שם מהצוק. הסתכלתי עליהם ופחדתי. המחשבה שמסתתר במים אזור סלעי שיפגוש דווקא אותי כשאקפוץ לתוכו מסרסת כל אומץ לב מצידי. דמיינתי איך אני מתרסק, חוטף פציעה כמו של דדון, שלולית דם מתפשטת במי הים המלוחים, וכולם צועקים, גברים אובדי עצות שאינם יודעים מה לעשות, ואני טובע אל מותי, כי במקרה כזה אפילו חובש שעושה במכנסיים אין.

אחרי שרק עמדתי והתבוננתי בכולם, צדה את מבטי תיירת בכובע מצחייה לבן של טניסאים, חיוך תמידי ומבט של זיקוקים בעיניה. היא פלרטטה שם עם שני גברים בספרדית. הם הצחיקו אותה, אבל היא לא ממש נפלה מהם. אחד נראה כמו יצור שתלטן ומכוער, שני נמוך עם צחוק קולני. היה נדמה לי שהם בעצם דיברו שטויות. גם ככה נראה היה שהם גילו יותר מדי התלהבות. היה לה צ׳ארם גם באופן המושלם שבו היא זינקה למים - זקופת גו ופעלתנית. היא קפצה שם יותר טוב מכולם. כאשר היא חזרה מאחת הקפיצות שלה, וראתה שאני בוהה בה, היא שאלה אם אני קופץ או שאתן לה את התור שלי.

״לא, לא... אני...״ גמגמתי.

״זה לא מפחיד. לא מתים מזה!״ אמרה. כנראה קלטה את התחושה החשופה שלי, שאני לא משחק אותה גבר מאצ׳ו אעלק אמיץ, שתכלס קופץ כמו איזו אטרייה רופפת למים, כמו שכולם פה נראים לעומתה. בזמן ששנינו המתנּו בתור, שאלתי אותה איפה לומדים לקפוץ ככה. היא סיפרה שהיא למדה קפיצה אולימפית כמה שנים, והודתה שאת הפחד מזה קשה נורא לשחרר בגיל מתקדם.

כששאלתי: ״ספרדית...״ על השפה שהיא מדברת – ״ספרד או דרום אמריקה?...״ היא סיפרה שהיא מספרד; שקוראים לה פנלופה. אחרי שסיפרתי לה שאני מישראל, היא בגאווה הודיעה לי שהיא רבע יהודייה עם שורשים מהעיר טולדו.

הבחורה שעמדה מאחורינו בתור התערבה: ״אתם קופצים?״ ענינו לה שהיא יכולה לעקוף. כך היה גם עם כל אלה שעמדו אחריה.

״יאללה – רוצה שאלמד אותך טריק איך לא לפחד?״ שאלה והצביעה על המים למטה.

״איך אפשר לא לפחד?״

״טילים יותר מפחיד. תספור – אחת-שתיים-שלוש – ותחשוב על בנאדם שאתה מקדיש לו את הקפיצה, ו... – פשוט תקפוץ.״

זה הזכיר לי את מה שמספרים על הצפירה של יום הזיכרון, כאשר מבקשים ממך לעצום עיניים ולהתרכז באנשים שמתו למען המולדת.

יומיים לפני הטיסה פגשתי במסדרונות אגף השיקום בחור שהיה נראה לי מוכר, והסתבר ששירתנו יחד בסדיר וגם הוא חטף הלם קרב – בחומת מגן. משיחה על מכיר את ההוא וההוא ואיפה הוא היום ומה קרה שאנחנו בסוף נפגשים כנכי צה״ל, הגענו לשיחה על הנפצים של פורים שנחגג באותם ימים – פיצוצים שבכל פעם מחדש הצליחו להקפיץ את הפיוז.

משם – הוא הכין אותי למה שקורה לו כבר כמה שנים כשמציינים את יום הזיכרון. ״מאז חומת מגן, יום הזיכרון הוא אחר לחלוטין עבורי. זהו יום שצורב את הלב באש לוהטת כאילו שביקשו ממני להיות האדם הראשון שנחת על השמש,״ הוא סיפר בלב דואב.

ואני כבר הכנתי את עצמי ליום הנורא הזה, יום שבו דדון יצוץ ולא ירפה. זה יהיה יום שבו הפלאשבקים והמציאות יתערבבו כמו ביצה וקמח במיקסר, וייצרו עיסה מאוסה שאף אחד בחיים לא ירצה לאכול. זה יום שבו רק יבוא לי לברוח מפה, לחיות שוב את החיים שהיו לי עד יולי 2006.

״אני מפחד,״ אמרתי לה.

 ״באמת?״ שאלה, ״אין אף אחד שהיית קופץ בשבילו?״

אני מרגיש נורא. מה דדון באמת היה חושב על משפט כזה? גם ביום הזיכרון אעז להסיר אותו מהמחשבות שלי? ומה עם רננה? האם אני באמת עושה הכול כדי לפגוש אותה? עד מתי אברח מהאמת?

רצתי מקצה הצוק ועד סופו וזינקתי בחוסר אלגנטיות מוחלט. בלי לקרוא בקול, בלי לשאוג איזו שאגה כמו שרבים עשו שם. פשוט קפצתי, אולי אל מותי. מתאבד. כן, זו המילה. מתאבד מצוק בקוסמוי.

גם אחרי שפגשתי את המים בעוצמה, צולל מטה ואחר כך מתרומם מעלה, מוציא את ראשי מהמים ומסיט את הבלורית חזרה מעל המצח, ואז חוזר בשחייה אל פנלופה, לא נראיתי שמח. וגם לא ניסיתי להיראות.

אבל פנלופה חייכה, ותהתה איך היה.

״מיוחד,״ אני משקר.

חברה שלה הופיעה על קו המצוק.

״מה קרה?״ תהיתי.

״אנחנו הולכות,״ פנלופה אמרה.

היא הייתה סקרנית לגביי, או כך בכל אופן היה נראה. רציתי להכיר אותה לעומק, לספר לה למה לא שמחתי לקפוץ, למה זה לא ריגש אותי.

החברות שלה דחקו בה לזוז, ובכל זאת היא אמרה: ״היה נעים להכיר אותך, איזראלי בוי.״

אידיוט, צא מזה.

אתה תבלה לבד את כל החופש הזה אם לא תיתן לעצמך לשמוח. אנשים לא אוהבים