מארב בלבנון

התגייסנו למשימה 12 חבר׳ה ממחלקת החוד: אני החובש, דדון המקלען, בן-בן הנווט, שמוליק מפקד המחלקה, דונם הנֶגֵביסט ועוד שבעה לוחמים. בזהירות התהלכנו בין הסלעים, בדרך לגבעה הסמוכה לכפר.

שמוליק עדכן: ״קיבלנו ידיעה על חוליה של חיזבאללה שמתכננת לארוב לשריונרים שלנו בפתיחת ציר צפונה. אנחנו נתקיל אותם במארב כפול. אתה איתנו שבלול?״ הוא פנה אליי באופן אישי. בסך הכול קשרתי שרוכים, ובכל זאת, הייתי כבר מורגל לזה שאני אצלו תחת זכוכית מגדלת. ״פוקוס!״ חזר שנית ונעץ בי מבט. ״מה אתה רוצה, שאסתובב עם שרוכים פתוחים?״ השבתי לו, ומייד החבר׳ה מסביב צחקקו: ״איזה שבלול זה!״

חיכינו למעלה משעה למחבלים שתכננו לירות אר-פי-ג׳י ונ״טים על השיירה שתעלה צפונה. השתררה שתיקה והיה חושך מוחלט. אמצעי ראיית הלילה שלנו – האַקילוֹת והעכברים – לא היו טובים, עוד אחד ממחדלי המלחמה, ומכיוון שהיה זה לילה של ירח חסר, בקושי יכולנו לראות משהו.

קולות צרצרים נשמעו, ואני הבטתי בדדון, המצוות אליי כצוות ברזל, כבמי שאמוּן לשמור עליי ואני עליו, והתחלתי לחשוב מה יקרה אם הגאון הזה, הנשמה הענקית, דווקא הוא ילך לנו. הוא היה הבן־זוג ששמוליק ציוות לי, איתו אצא לקרב באמונה שלמה, ואיתו אחזור בעזרת השם.

ככל שהפער בין השקט שבחוץ לדאגות שבפנים  הלך וגדל, משהו בתוכי, מין גידול שכזה, אמר לי שדדון לא יצא מפה בחיים. ראיתי את צללית דמותו ואת בוהק הלובן של העיניים שלו, וידעתי שבעוד רגע או דקה או שעה או יום, הוא לא יהיה איתי יותר. רציתי להזהיר אותו, ולהגיד לו את זה, אבל לך ספר את זה באמת לבנאדם - או שהוא יחשוב שאתה פסיכי או שהוא יאמין לך ויהפוך בעצמו לפסיכי.

תפסנו מחסה מאחורי סלעים גדולים במעלה הגבעה, והשקפנו למטה, מתכוננים בכל רגע להפתיע את חיזבאללה. אבל הם לא הגיעו, וככה נותרתי עם המחשבות. על דדון, על יסמין, על רננה, איך כל חייה היא תבכה אם יקרה לי משהו. ניסיתי לגרש אותן, להקשיב לקולות הצרצרים, להיות בקשר עין דרך אמצעי ראיית לילה, להתכונן להפתעה בכל רגע – אבל המחשבות האלה היו עמוק בתוכי. ומה יקרה אם אמות מוות מטופש במיוחד? להורים שלי כבר לא יישאר בשביל מה לחיות. אני לא הולך לחרבן במלחמה הזו. מצידי שיפנו אותי במסוק בגלל טחורים של שבוע. וגם פיפי. הכי בקטנה שיש. חמש שניות מטכ״ליות, לא יותר.

בום אדיר נשמע כשטיל נ״ט נחת מטרים ספורים מאיתנו, זעזע את חלל האוויר וביקע את פיסת האדמה שהיינו עליה. הסתבר שהמחבלים עשו עלינו מארב משולש ממש, ובמקום שאנחנו נפתיע אותם, הם הפתיעו אותנו. הרגשתי כאילו חטפתי בוקס עצום בבטן שמנגח את כל האיברים בגוף, מוציא ממני את הכול ומותיר אותי גוש ואקום חסר משמעות כשפקחתי עיניים וראיתי את רגלו של דדון מרוטשת ונוטפת דם. לרגעים לא הבנתי אם אלה המחשבות שלי שהרגו אותו או שמא המציאות עצמה. הרגשתי, ולו רק כי חזיתי את זה כמעט אחד לאחד, שאני הרגתי את דדון, ושגורל של אובדן ילווה אותי כל חיי.

המחשבה הראשונה שלי הייתה: יש לו דקה לחיות, אתה חייב להציל אותו. הוא יאבד את כל הדם בגוף הרבה לפני שבכלל תעכל מה קורה. אז תתחיל להתעשת. קדימה, ח״ע – חוסם עורקים רוסי. התכוונתי לשלוף אותו. אילו מין שני משולשים שמעין ברז מהדק אותם לגפיים עד כדי עצירת הדימום. אבל המבט המבועת של דדון, שצרח כמו מטורף שחם לו ושורף ושאני חייב להציל אותו, ובמקביל – הצרחות שנשמעו מכל הצדדים: "נפצעתי! חובש! איפה שבלול?" כל אלה הסיטו אותי מן העיקר.

״תן לי מים! אני מיובש! הרגל שלי מתנתקת! בבקשה! שבלול!״ דדון בקושי הצליח לדבר, ואני בקושי נשמתי. ״אני אוהב אותך, שומע?״ אמר, ואני נלחמתי ככל יכולתי שאלו לא יהיו מילותיו האחרונות. ״אני ואתה נחגוג את החתונות שלנו ביחד. נכון, שבלול?״ המשיך, מתבונן באימה ברגלו. לצד כל אלו ניסיתי לסדר את חוסם העורקים, אבל איפה ההברגה לעזאזל? שאלתי את עצמי, מנסה להתפקס על דדון ולא על הכדורים ששרקו לנו מעל לראש. כמו להחזיק ביצה קשה רותחת, ככה החזקתי את החוסם. ואז, כמו מי שצועקים לו בזמן שהוא צולל במים, ורק כשהוא מוציא את הראש שלו החוצה הוא שומע, הצלחתי לשמוע שוב את שמוליק צורח ואפילו לא שמתי לב מה הוא צורח.

נכנסתי לשיתוק כזה, לקיפאון.

ואז, כשהשניות נוקפות זה כבר היה נראה ברור: דדון איבד יותר מדי דם. אולי פאקינג ארבע מנות. פעלתי לאט ובסרבול, דווקא עם החבר הכי יקר לי בעולם.

הכול נראה ירוק דרך אמצעי ראיית הלילה: נהרות הדם של דדון שזרמו בין חרכי האדמה, הריח הנורא והצרחות מסביב שצרבו את הלב. לא יכולתי לזוז. שרוי בין הרגל של דדון לפקודות המפקד, רציתי להיאבק בשעון החול שהלך והתקרב לרגע הנורא הזה, לזמן שאוזל עד שיוכרז החבר הכי טוב שלי כמת. לא יכולתי למנוע את המוות.

                                                                                                                                                                                      רק פיסות זיכרון ליוו אותי מאותו רגע: בן-בן עלה בשקט בקשר שחייבים דחוף תגבורת, שכמות לא־ברורה של מלוכלכים מאגפים אותנו, ועוד לפני שהספיק לסיים, התחיל מטח ירי בלתי־פוסק מעל הראש שלנו משני כיוונים, והוא חטף כדור בראש, ניתז דם, וחייו אזלו תוך שתי מאיות השנייה.

הבהלה הייתה עצומה, הרגשתי איך הלב שלי נקרע. אני זוכר שרציתי לעמוד על הרגליים ולהתחיל לרסס חזרה, לרוץ על החיזבאללה כמו מתאבד שהיד ולהתפלל שאצא מזה בחיים רק אם אצליח להרוג את כולם, לנקום את מותם של דדון ושל בן-בן, אבל זה היה פשוט בלתי־אפשרי. אפילו למות כמו שצריך לא הצלחתי. בקשר עלו בבהלה וביקשו שתגיע חוליית תגבור. משכנו זמן, התפרסנו על שטח של כמה עשרות מטרים כדי לסייע זה לזה במקרה הצורך, אבל הרגשנו איך המרחק לאט לאט מצטמצם, ושקשה לנו להדוף אותם.

שמוליק ודונם תפסו מחסה טוב, וצלפו בשניים או בשלושה מחבלים, אבל זה לא גרם להם לסגת. צפיתי בריקושטים שעפים בחשיכה המוחלטת ולא הייתי מסוגל לירות. נשארתי קפוא עם המוות של דדון, שקוע בבשורה המרה שלא רק שהוא מת, ולא רק שלא הצלחתי להציל אותו, אלא שמרוב בלבול אפילו לא ניסיתי – רק לחסום לו את הרגל הייתי צריך – רק לעצור את זרימת הדם.

שמוליק הותקף, אבל הצליח לחסל מחבל נוסף כשזה ניסה להסתער עליו. ואילו אני, פתאום מצאתי את עצמי מסתתר מאחורי אחד הסלעים ומביט על הכול מהצד, כמו מה שהיה קורה אילו ילד קטן היה נקלע אל קו האש הזה.

שמענו את המחבלים קוראים בקול: ״יאללה ג׳יבריל, יאללה ג׳יבריל!״ לאחד מהם שלא הפסיק לקלוע כמו קלעי באולימפיאדה, וחשנו תסכול רב. הבטתי בשמוליק מנהל קרב יריות עם צמד מחבלים במרחק עשרים מטרים מאיתנו, אחד מהם היה הג׳יבריל הזה, אולי הוא ראש החוליה?

שמוליק גער בי: ״תוריד את הראש כבר! אתה לא רואה שהוא פוגע בכל דבר?״ וסימן לי עם כף היד: רד מהר למטה.

לאחר זמן קצר שמעתי צעקה: ״ביסמאללה!״ והבנתי שאחד המחבלים נורה, ולאחר כמה שניות שוב, ״אללהו אכבר! אללהו אכבר!״ שבקושי מספיק להיאמר, וכבר נשמעת צרחה נוספת, ומייד אחריה צעקה משלנו ואת דונם צועק: ״ירו בעמנואל!״

״צריך חובש?״ דגני שאל, אבל דונם השיב בקול מלא דמעות: ״מת. הוא כבר מת.״

״אתה חייב לחזור לעצמך!״ שמוליק גער בי, אבל שפתיי וידיי רעדו. דגני ניסה לעודד: ״אחי, אנחנו ננצח. קח רובה ותתעשת. אנחנו לא נמות פה, אחי. לא נמות. בוא!״

מחבל נוסף התקרב לכיווננו, ואני עדיין לא הגבתי. דגני הפתיע אותו מהסלע הסמוך, ובצליפה אחת מדויקת הפיל אותו לקרקע. דגני הצטרף לסלע שלנו בריצה מהירה בלי שאף כדור נורה לכיוונו.

״מה יש לו?״ שאל והצביע עליי.

שמוליק סימן לו עם הכתפיים – לא יודע, ״הוא המום לגמרי – תראה,״ הוסיף, ״אין לו מה לחפש פה,״ הוא נשמע כעוס, וזה היה בערך הדבר האחרון שהייתי צריך לשמוע, ובכל זאת זה נאמר.

רציתי למות.

שלושה מטחי ירי פגעו בול במטרה – ועוד כחמישה מחבלים נורו, כנראה למוות. צפיתי במחבלים הנותרים בורחים.

״זהו, נגמרו להם הג׳יברילים,״ שמוליק אמר ונשם לרווחה.

עדיין התקשיתי לעכל שדדון מת לי מתחת לידיים, שבקרב הזה הפסדתי את החיים שלי, ושאין לי אפשרות למועד ב׳, כדי לבוא מוכן יותר. החברים גררו אותי משם כמו שגוררים מת מהלך.

למוחרת, לאוזני כולם נשמעו מורשות קרב מפה ועד צידון, איך שמוליק תפס את אחד הפצועים שלהם, והכריח אותו למסור לחברים שלו בקשר שהכול בסדר ושהם בדרך חזרה עם פצועים שלנו – שנלקחו בשבי. כך הצליח להשתחל לקודים שלהם בקשר ולסחוט מידע מודיעיני חשוב ביותר להמשך הלחימה באותה גזרה.

לא הצלחתי לחבר משפט אחד שלם, ורק המראה של הרגל המרוסקת של דדון והראש המרוסק של בן-בן הדהדו לי בראש כל הזמן. אני זוכר את עצמי תוהה למה לא לקחו לי יד לפחות או רגל או לפחות אצבע אחת או שתיים כדי שאגיד שנלחמתי. אבל יצאתי בלי שריטה אחת אפילו, פרט לזו שבראש.

אחר כך פתחו בתחקיר אירוע. ניסו להבין איך קרה ומה קרה? האוזניים שלי היו אטומות. הרגשתי שכולם לועגים לי, אף על פי שאמרו לי שאין להם מושג מה אני רוצה מעצמי, לחמתי כמו גדול. אבל ידעתי שהם רק מנסים לעזור לי עם רגשות האשמה. חברים טובים. כי אני ידעתי איך עשיתי במכנסיים, לא כמו שלמדנו – על החובה להסתער, על חתירה למגע בכל מחיר, שחייל לא בורח לעולם עד שהמשימה נשלמת. הרגשתי שאני נכנס לרשימת הפחדנים – כאלה שייזכרו לדיראון עולם.