יום החתונה

הלכנו לכיוון השירותים. אליה חייכו, ואילו בי הביטו בחשדנות. בן דוד אחד אמר לי: ״צריך עזרה?״ אחר שאל: ״הכול בסדר?״ אפילו סבא וסבתא שלי צצו כשסבא שלי תפס אותי ביד וכמעט נזף בי בלחישה רועמת לתוך האוזן: ״סבתא לא מרגישה טוב. יאללה, לא לפחד!״

ניערתי את כולם, ושעטתי קדימה לעבר השירותים, לשטוף פנים, להתאושש.

קראתי: ״רננה״, ואמרתי: ״אנחנו לא נתחתן היום.״

״מה?״

״נזמין את כולם ביום אחר. אני לא יכול להתחתן ככה.״

״מה זה אומר ׳ככה׳?״

״ככה זה אומר שפשוט אני לא מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים.״

״בחייאת רועי, תסתכל עליי. אתה מבייש אותי, אותנו. בבקשה – תהיה חזק, אחר כך תיקח איזו מנוחה שאתה רוצה. נטוס לנופש בפרובאנס, כמו שאמרנו. אולי זה יסדר – ...״

״גדול עליי האולם אירועים הזה.״

״זה כל כך עצוב לי שבן-בן ודדון השתלטו לך על המחשבות. זה חייב להיפסק. קשה לי לראות איך אתה מתעלל בעצמך. זה נורא. נגמרה המלחמה. באמת. גם לי לא פשוט כל הסיפור הזה. אבל קיבלנו החלטה. אתה זוכר? לקחת את היד שלי ונשבעת שלא ניתן למלחמה לנצח אותנו, אתה לא יכול עכשיו לחזור אחורה. אתה פשוט לא יכול.״

שתקתי, והיא המשיכה: ״אתה זוכר את הטיול שלנו עם לוכד השיטפונות מהקיבוץ? אתה זוכר איך צפינו בפלא הזה ותפסת לי את היד ולחשת לי שגם שיטפון כזה לא יכבה את האהבה שלך? ואת היום ההוא שבו נסענו למצפה רמון לראות מטאורים נופלים. היה קר נורא, וחיבקת אותי, ואחר כך התנשקנו עד שנרדמתי לך בין הידיים, ואהבנו כל כך שאפילו לא היית צריך להיעלב? קמתי בבוקר עם כוס קפה שחור שהרתחת לנו, היה כל כך כיף. ורגוע. אני רוצה את זה קורה שוב, אתה לא מבין? מגיל עשרים אתה מחכה לי – וככה אתה קם והולך?״ היא בלעה רוק ואילו אני לא הצלחתי להישיר אליה מבט.

״כל האנשים פה מסביב, כל המצב הבלתי־נסבל הזה שבו אני מסמר הערב, זה עושה לי בלגן בראש. אולי כדאי שנתחתן כבר בבית של ההורים שלך בעוד חודש, או לא יודע מה.״

״רועי, באמת, אני לא בובה על חוט,״ לא היה קשה לחוש כמה היא כועסת ופגועה. ״אתה לא יכול להגיד לי מתי להתחתן ומתי לא.״

אביה צץ משומקום ולצידו אימה. הם נראו כל כך כואבים לראות אותנו מתווכחים. ״רננה...?״

שתקנו ואביה הפתיע: ״רועי... אני מבין טוב מאוד מה עובר עליך. מבין הרבה יותר ממה שאתה חושב. רננה – אני מתחנן, התחלתם – תסיימו, ואחרי זה תלמדו להסתדר. אני יודע טוב מאוד מה זה לאבד חברים במלחמה. ואתה יודע את זה. אתה לא יכול לוותר. תהיה חזק. בוא – קדימה, תהיה חזק.״

עוד בחודש הראשון של ההיכרות שלי עם רננה, ואולי בפעם השנייה שיצא לי לקשקש איתו כשישבנו בסלון ביתם וצפינו ב״טוראי ראיין״, שאלתי אותו על הפציעה שלו, ״למה אתה בלי רגל ימין, מירו?״ ומכאן התחילה להתגלגל שיחה על כך שלקח לו שנים לסלוח לעצמו, על חברים שהתפוצצו באמצע הדיונות, ריח נוראי של בשר חרוך מתוך הטנקים, פיח ועשן ובעיקר – רגשות אשם.

״מירו – אני... אין לי ברירה. אני לא יכול. פשוט לא יכול,״ אמרתי לו.

אימא של רננה עטפה אותה בחיבוק, לקחה אותה ממני, ואמרה: ״רועי, אנחנו אוהבים אותך. אתה יודע שתמיד היינו בעדך. אבל אף אחד לא יסלח לך בחיים אם תשאיר כאן אדמה חרוכה. תעמוד בחופה, תשבור כוס, ואחר כך תתמודד. מירו כאן, אני כאן – כולנו נעזור לך. אתה בר־מזל בכלל שיש לך את הבת שלי, ואם אתה חוטף עכשיו רגליים קרות, אני נשבעת לך שכל חיי לא אסלח לך,״ ואחר כך הצמידה את ראשה של רננה אל חיקה, ולחשה לה.

״אתה חייב להתאפס. די, זה לא עסק!״ אבא שלי נזף בי ממש, ואני רק רציתי לחבק את רננה, לנחם אותה, להגיד לה שביום אחר, שהכול בסדר, אבל שרק ייתנו לי לנוח במיטה, לשכוח מכל מה שקרה באותו יום.

״רועי!״ אימא פרצה בבכי, אחזה בלחיי כמי שרוצה להביט ישר לתוך עיניי, להגיד את הדברים לעומק הלב. ״אסור לך! אתה שומע? אסור לך לברוח הערב! אתה איתי?״

אבל לא עניתי לשניהם. רק רציתי לדבר עם רננה, להסביר לה.

רננה זנחה בבת אחת את החיבוק של אימה, הפנתה אליי את מבטה, וקולה היה חנוק מדמעות: ״בוא החוצה, בוא...״

כמה אנשים מבין האורחים השקיפו עלינו מרחוק ליד דלתות הכניסה לאולם. גם ההורים הזדחלו אחרינו. שמעתי את כולם מתלחששים, מזמזמים. זה הזכיר לי את הלחישות שלנו בזמן הקרב הנורא ההוא, עוד לפני שגילינו שעלו עלינו.

״אני לא מסוגל להתחייב לכלום, רננה. את רואה, כבר ארבעים יום שאני ככה, לא יודע מתי המלחמה תיפסק.״

״אבל זהו, שהיא נגמרה! בחיי שהיא נגמרה, לא מאמין לי? אולי תלך לרופא?״

״דיברנו על זה כבר מאה פעם. רופא, נו, ומה הוא יעשה? ידחוף לי כדורים של אלף תופעות לוואי ואפס תועלת לנפש?״

״אני רוצה להתחתן איתך היום, אתה לא מבין? תראה את כל האורחים שהגיעו, שמו צ׳קים, לקחו בייביסיטר לילדים, רוצים לראות אותנו שמחים. לא תהיה הזדמנות אחרת.״

אבל אני כל כך לא הייתי שם. אני פשוט לא הייתי מסוגל, וכל מה שרציתי זה למות.

אמרתי לה את מה שזמן רב ידעתי שעליי להגיד: ״לא, רננה, אנחנו לא צריכים להתחתן בכלל.״