top of page
  • Whatsapp

טקסס הולדם

5 בנוב׳
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 9 בנוב׳


מהר מאוד אודי התאהב בצפת. ״אתם קצת כמו ירושלים,״ היה מספר לכל חבריו חובשי הכיפות בעיר, גם כי זו הייתה האמת מבחינתו, אבל בעיקר כי רצה להתחנף, שלא לומר ללקק לכל המשפיענים הגדולים בעיירה.

אחרי עוד יום עבודה בכיכר הכליזמרים בעיר, שבו עשה חיקויים של קופסאות שימורים וזימר את ״שיר החרגולים״, פרפרזה סודית שחיבר לעצמו מתוך געגוע מוחלט ל״שיר החצבים״ ושילדי העיירה דקלמו כבר בעל פה, אודי נהג לחזור אל יחידת הדיור שמאיר וברכה מצאו לו ברוחב ליבם המרנין, דירת מרתף בקצה השני של העיר, באזור מרוחק ואפל משהו, כשרק גלריה לפסלי זכוכית של איזו נפחית שנהגה להתלבש ולהתפשט על בסיס שעתי, עם חלון פתוח לראוות הכלל, מעניקה לו איזושהי מידה של חיות.

 

״ערב טוב,״ בירך את אודי הרב איפרגן בעודו מגיש לו בקבוק יין פטישים פתוח. ״פתחתי אתמול, שתיתי ממש קצת. זה קיאנטי מיוחד במינו. הביאו לי אותו מהיקב בטוסקנה. מכיר טוסקנה? זה באירופה. אומרים שיפה שם כמו גן עדן. תגיד, הדלקת לי דוד? אלך להתקלח עד שכל שאר החבר׳ה יגיעו,״ ככה נהג לעשות הרב בכל פעם שנפגשו לשחק טקסס הולדם.

״הדלקתי לפני רבע שעה. תעשה זריז. החכם אוחנה הודיע שהיה לו יום עמוס במבקרים בבית הקפה,״ עדכן לגבי חברם הטוב ובעל ההשפעה, שקיבל מבקרים במשרדו בקפטריה הסמוכה אל קברו של הגדול מכולם – רבי חנניה בעל הנס קפה – מוקד עלייה לרגל, בעיקר עבור צעירים אובדי דרך המשוועים לזיווג כהלכתו. ״והרב גולדנשמיט תקוע בפקקים מתל אביב. היו לו סידורים חשובים בבני ברק. אבל הם מייד באים.״

בשעה שהרב איפרגן דפק מקלחת, אודי ישב במרפסת, עישן ג׳וינט וחשב לעצמו כמה טוב לו בצפת, כיצד התייצבו חייו ללא הכר, בלי הצורך לטוס לרומניה כל שני וחמישי. הרי לשם מה לטוס אלף וחמש מאות קילומטרים בשביל קזינו פלוס פרוצה בארץ הקרפטים, כאשר באפשרותו לקבל את הכול במרחק יריקה ממנו, בעיר צפונית ומנומנמת, שבה הכול מתרחש מתחת לפני השטח, אבל בהחלט מתרחש? הרי הוא עצמו כבר עמוק בתוך מעגל המהמרים של העיירה, ומכיר את כל זונות העיר, יודע עליהן אפילו באיזה תיכון למדו, מה היה חלום הילדות שלהן ומי היה אהבת נעוריהן. איפה הן ואיפה סופיה שאפילו את שם המשפחה שלה סירבה למסור. ״תקרא לי סופיה צ׳אוצ׳סקו,״ פטרה אותו באחת כששאל, ומייד שלחה את ידה לחפון את אשכיו.

 

החכם אוחנה והרב גולדנשמיט נתקלו זה בזה בחניה.

״איחרתם מעט,״ אודי ניסח בעדינות איחור של עשרים דקות, ואפילו לא זכה לשמוע תירוץ מלבד הווידוי של הרב איפרגן שהתלהב מהשכנה עם החלונות הפתוחים.

״במחילה ממך כבודו, ואתה הרי יודע כמה אני מכבד אותך, אבל נראה לי שהיא לא סתם מסתובבת עירומה עם חלונות פתוחים. היא רומזת לך – ואתה? חולם בעמידה! כפל משמעות, במחילה,״ אמר וקרץ לחברי השולחן העגול.

אודי הצטנע, מלמל שאין יודעין רצונה של כבשה אלא אם פעתה זאת במילים, ומייד החליף נושא, ואילו הרב איפרגן כבר תלה מגבת במרפסת והודיע חגיגית שנדמה לו שהערב הוא הולך לעשות את המכה.

״חכה, חכה. אתה לא לבד, כבודו,״ הרב גולדנשמיט סתר את דבריו בנימוס והוסיף: ״הלא לא בכדי בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה, אם לא בשביל ללמוד את טעות עגל הזהב. דינך יגיע, וכמו בכל ערב, גם הערב ודאי תצטרך לפרוע שטרות.״

״ידידי הגדול בתורה, יודע אתה בוודאי שאין גדולת אמונתו של אדם בערב שבת מתגלית אלא בצאת השכינה. או שמא נאמר – השכנה?״ הרב איפרגן צחקק ונתן קטנה עם המרפק לאודי.

 

הארבעה פצחו במשחק סוער, ובכל פעם מישהו אחר גרף אליו את הרווחים ואת ההובלה. אלא שאט־אט אודי הצליח להשתלט על הכול, וכספים התגלגלו לכיוונו כמו יד האלוהים הייתה בדבר, או כדברי הרב גולדנשמיט: ״יודע צדיק נפש בהמתו, ויודע כל שחקן טקסס הולדם כי יד טובה אין היא אלא יד האלוהים, והחכם אהוד ודאי עשה דברים טובים לאחרונה, הרי הוא משעשע את כל ילדי העיר, ואין לקוידש בורוך הוא דרך לפצותו אלא באמצעות אלף שקלים לכאן ואך ורק לכאן.״

ואודי הצנוע גרף אליו את הסכומים, עד שחבריו נותרו חסרי כול.

״אני לא מוכן לזה!״ הרב איפרגן נראה כבר טרוד, ובנוסף גם מסטול מיין הפטישים שהוא עצמו הביא.

״יקום הגיבור וילווה לנו בריבית,״ דרש הרב גולדנשמיט.

רק לרב אוחנה היה קלף אמיתי ביד: הוא הסכים שבתו גאולה בת ה־19 תיפגש עם אודי ותתיידד עימו, איש נאמן לתורה וגדול בטהרת הנפש. ״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, וברוך השם, הליצן אפללו משמח עבורנו את כל ילדי העיר!״ הרב אוחנה לא הפסיק להרעיף על אודי שבחים. ״יבוא וייפגש עם בתי מחר בערב, ורק בתנאי שיחליק אל כיסי שלושת אלפי שקלים טבין ותקילין, תודה מראש.״

לא משנה שאודי ניסה ככל יכולתו להתנגד למהלך, ולא משנה שנראה לו מוזר מאוד לפגוש את בתו הצעירה של חברו הטוב לשולחן ההימורים רק מפני שזה הטיפש עושה אול־אין על צמד אס מלכה כשעל פניו משקפי שמש עם אפקט הראי שמציג את הקלפים לכל המתחרים, הפצרותיו – שלא לומר דרישתו המוחלטת – של החכם הגדול היו כה נחרצות עד שלאודי לא נותרה ברירה. הוא נשבע בליבו שלא אכפת לו להלוות לו את הכסף, אך מבתו לא ירצה דבר. הוא הרי בפוקר מכוחו של הרגל, מכוחו של הגורל שמוליך אותו פעם אחר פעם לעבר ניצחונות דווקא כשהוא בארץ הקודש ולא בארץ ניכר, ובטח שאין לו עניין לדרדר את בתו של חברו החכם לקוקאין ושאר מרעין בישין.

 
 
 

תגובות


bottom of page