התגייסנו למשימה 12 חבר׳ה ממחלקת החוד: אני החובש, דדון המקלען, בן-בן הנווט, שמוליק מפקד המחלקה, דונם הנֶגֵביסט ועוד שבעה לוחמים. בזהירות התהלכנו בין הסלעים, בדרך לגבעה הסמוכה לכפר. שמוליק עדכן: ״קיבלנו ידיעה על חוליה של חיזבאללה שמתכננת לארוב לשריונרים שלנו בפתיחת ציר צפונה. אנחנו נתקיל אותם במארב כפול. אתה איתנו שבלול?״ הוא פנה אליי באופן אישי. בסך הכול קשרתי שרוכים, ובכל זאת, הייתי כבר מורגל לזה שאני אצלו תחת זכוכית מגדלת. ״פוקוס!״ חזר שנית ונעץ בי מבט. ״מה אתה רוצה, שאסתובב

הלכנו לכיוון השירותים. אליה חייכו, ואילו בי הביטו בחשדנות. בן דוד אחד אמר לי: ״צריך עזרה?״ אחר שאל: ״הכול בסדר?״ אפילו סבא וסבתא שלי צצו כשסבא שלי תפס אותי ביד וכמעט נזף בי בלחישה רועמת לתוך האוזן: ״סבתא לא מרגישה טוב. יאללה, לא לפחד!״ ניערתי את כולם, ושעטתי קדימה לעבר השירותים, לשטוף פנים, להתאושש. קראתי: ״רננה״, ואמרתי: ״אנחנו לא נתחתן היום.״ ״מה?״ ״נזמין את כולם ביום אחר. אני לא יכול להתחתן ככה.״ ״מה זה אומר ׳ככה׳?״ ״ככה זה אומר שפשוט אני לא מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים.״

אחרי שוטטות מתמשכת באי הגעתי לחוף סלעי עם צוק גבוה ליד מועדון צלילה. כולם קפצו שם מהצוק. הסתכלתי עליהם ופחדתי. המחשבה שמסתתר במים אזור סלעי שיפגוש דווקא אותי כשאקפוץ לתוכו מסרסת כל אומץ לב מצידי. דמיינתי איך אני מתרסק, חוטף פציעה כמו של דדון, שלולית דם מתפשטת במי הים המלוחים, וכולם צועקים, גברים אובדי עצות שאינם יודעים מה לעשות, ואני טובע אל מותי, כי במקרה כזה אפילו חובש שעושה במכנסיים אין. אחרי שרק עמדתי והתבוננתי בכולם, צדה את מבטי תיירת בכובע מצחייה לבן של טניסאים, חיוך תמ